פסק-דין בתיק ת"א 3077/04

1.         התובעת הינה הבעלים של השוק הסיטונאי בפ"ת.

הנתבע החזיק בשלוש חנויות ברחוב מבצע קדש בשוק הסיטונאי; חנות מס' 9 בשטח של כ150 מ"ר , חנות מס' 10 בשטח של 140  מ"ר וחנות מס' 11, משרד בשטח של 18 מ"ר וסככה בשטח של כ63 מ"ר (שלושת החנויות להלן "הנכס").

לטענת התובעת הנכס הושכר לנתבע בשכירות חופשית, כאשר ביום 31/12/00 הסתימה תקופת השכירות בהתאם להסכם השכירות האחרון שנחתם בין הצדדים.

ביום 27/5/04 הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבע לסילוק ידו מן הנכס ולתשלום תשלומי חובה ודמי שכירות. התובעת הגישה שתי תביעות; האחת, ת.א 3077/04 ע"ס 487,859 ש"ח, במסגרתה נתבעו חיובי שכ"ד ביוב מיים וארנונה בעבור חנות מס' 9 וחיובי ארנונה לחנויות 10 ו11. השניה, ת.א. 3078/04 ע"ס 403,068 ש"ח, במסגרתה נתבעו חיובי ארנונה מיים וביוב לחנות מס' 10 וחיובי ארנונה מיים ביוב ודמי שכירות לחנות מס' 11.

הנתבע טוען כי הוא דייר מוגן בנכס וזאת מכוח החוזים שנחתמו עימו. עוד לטענתו במשך השנים הוא שילם את דמי השכירות שנדרשו (סעיף 13 לתצהירו) והוא אף השקיע בנכס סכומים נכבדים להקמת תשתיות, סככות, בניית חדר קירור ועוד.

הנתבע טוען כי התביעה הוגשה כדי לפנותו מן השוק וזאת בחוסר תום לב.

לאחר הגשת התביעה פונה השוק, הנכס נהרס ע"י התובעת והדיון בשאלת הפינוי התייתר.

2.         הנתבע טוען כי הוא דייר מוגן בנכס וניתנה לו הבטחה שלטונית להכרה בו כדייר מוגן. על סמך הבטחה זו השקיע בנכס מאות אלפי שקלים כחלף לדמי מפתח ע"פ חוק הגנת הדייר. הנתבע טוען כי הוא הקים משרדים, חדרי קרור סככות, משטח העמסה, תשתיות שונות ועוד ואילו התובעת לא גבתה ממנו במשך השנים דמי שכירות מתוך ידיעה כי ימשיך להשקיע השקעות כספיות לשיפור הנכס (סעיפים 10-12 לתצהיר הנתבע). התובעת מכחישה את טענת הנתבע.

הדיירות המוגנת

3.         לטענת הנתבע הוא רכש בשנת 1969 את זכויות הדירות המוגנת בחנויות מס' 9 ו10. הנתבע מפנה בעניין זה להסכם השכירות שנחתם בין התובעת לבין האחים כרמלי בשנת 1958.

עוד לטענתו הוא רכש את חנות מס' 11 מידי חב' שחף בע"מ תמורת הסך של 300,000$ וכי   10% מסכום זה הועברו לתובעת כדמי מפתח (סעיף 5 לתצהירו, עמ' 19 ש' 1 לפרוטוקול).

4.         טענתו זו של הנתבע כי רכש זכויות דירות מוגנת  נסתרת לאור הראיות הבאות:

א.      התובעת צרפה הסכמי שכירות החתומים בינה לבין חב' שחף לשנים 1977,1980,1986 (נספח 6 לתצהיר) בכל ההסכמים נרשם כי השוכר לא יהיה דייר מוגן מאחר ולא שילם דמי מפתח. אם חב' שחף לא שילמה דמי מפתח הרי שגם לא היה באפשרותה להעביר לנתבע זכויות דיירות מוגנת.

ב.       החלטת העיריה מיום 3/2/87(נספח ג' לתצהירו) מאשרת את שותפות הנתבע בחנות ובניית מחסן.ההחלטה כלל אינה עוסקת בתשלום דמי מפתח לתובעת. החלטה מס' 1 מאותו מועד העוסקת בתשלום דמי מפתח, מתייחסת לחנות אחרת חנות מס' 26 ולא לחנויות אותן רכש הנתבע.

ג.        התובעת צירפה את הסכם השכירות האחרון שנחתם בינה לבין האחים כרמלי (נספח 5 א'). גם בהסכם זה נכתב במפורש כי השוכר אינו שוכר מוגן ע"פ חוק וכי לא שילם דמי מפתח.

ד.       בין התובעת לנתבע נחתמו מס' הסכמי שכירות נוספים (נספח 5 ג) גם בהסכמים אלו נכתב במפורש כי השוכר לא יהיה שוכר מוגן וכי הוא לא שילם דמי מפתח.

5.         כאשר עומת הנתבע עם ההסכמים הנ"ל והתבקש להסביר את פשר חתימתו על הסכם השכירות השיב כי "לא קראנו חתמנו כמו תוכי באמונה" (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 2).

איני סבורה כי טענה שכזו עומדת לנתבע; ככלל חתימה על חוזה מבטאת את הבנתו והסכמתו של החותם, והוא מוחזק כמי שמכיר את תוכנו; לפיכך, לא יישמע אדם בטענה, כי לא ידע על מה חתם ולא הבין את התנאים בהם התחייב (ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד (3) 591 (2000), סעיף 3 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין).

"אין הטענה [בדבר אפסות מסמך- ח.ק.] עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה... לא תעמוד טענת non est factum גם כאשר החותם חתם בלי דעת וזאת כאשר האדם חותם על-פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהייתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואמון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה".